חנה סנש ונח - מחשבות על פרשת "נח"

במדרש כתוב שנח, אחרי צאתו מהתיבה, ראה עולם חדש.

הוא היה אחד מחמישה אנשים שזכו לכך.

יוסף ראה עולם חדש ביציאתו מבית האסורים לארמון פרעה. משה ראה עולם חדש בכך שגאל את עם

ישראל והוציאם מעבדות לחירות.

איוב ראה עולם חדש, בשחיים החדשים שצמחו לו בצל אובדן ענק.וגם מרדכי ראה עולם חדש ביום בו הצילה אסתר את עמה.

ואולי גם החטופים שחזרו ראו עולם חדש בצאתם ממנהרות החמאס לבתיהם. ואולי גם אנחנו ראינו את אותו עולם משתקף בעיניהם.

כשאנחנו מתפללים, אנחנו מתפללים לעולם חדש - עולם שונה לגמרי מהעולם הזה, שבו שלום מנצח אלימות, וצדק את עוולה.

הנביאים הבטיחו לנו את העולם החדש הזה. הם הריחו את בשמיו נישאים ברוח וראו אותו בחלומותיהם. הם ניסו לתפוס את החזון במילים.

"כִּֽי־הִנְנִ֥י בֹורֵ֛א שָׁמַ֥יִם חֲדָשִׁ֖ים וָאָ֣רֶץ חֲדָשָׁ֑ה וְלֹ֤א תִזָּכַ֨רְנָה֙ הָרִ֣אשֹׁנֹ֔ות וְלֹ֥א תַעֲלֶ֖ינָה עַל־לֵֽב"

כך כתב ישיעהו.

וגם:

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב וְלֹא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה

אחרי המבול,אחרי שהשם תלה את קשתו בשמים והבטיח לבני האדם שלא ימחק את הבריאה במבול, הוא אמר כך:

עֹ֖ד כׇּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ

 זֶ֡רַע וְ֠קָצִ֠יר

 וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם

 וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף

 וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה

 לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ׃

זו שירה קטנה ויפהפייה שנמצא בין פרקי הסיפור האל-מותי של אלוהים והאדם. זו מילה של נחמה. אחרי אסון, הבטחה אלוהית שמעגלי הטבע לא עוד יפגעו.

בפרוש הפסוקים הללו, הפרשן האיטלקי עובדיה ספורנו כותב שבאמת, הדברים האלה שהשם אומר שלא יושבתו, כן ישבותו.

יום אחד, יהיה עולם חדש. לא יהיה לילה או חורף. הירח יהיה שווה לשמש. לא יהיה עוד ״זֶ֡רַע וְ֠קָצִ֠יר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה״ אלא גַּם־חֹשֶׁךְ לֹא־יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ,  וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר; כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה."

תמיד חשבתי שיש משהו מערער בחזונות האלה. עולם בלי הנחמה של הלילה. שנים חולפות בלי עונות. ירח בלי פגם, שאינו יכול לסמן לנו את הזמן. עולם בלי זמן, בלי שינוי.

לפעמים אני תוהה אם אולי, בעולם הבא, נתגעגע לאיך דברים היו לפני - נשתוקק לצללים ורוחות קרות, לזוהר המרוחק של הירח, והדממה של החורף.

אולי אז "נִכְסֹף לָכָסוֹף עַצְמוֹ — לְעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ מוּשְׁלָם, עוֹלָם שֶׁצָּרִיךְ אוֹתָנוּ וְאֶת תְּפִלּוֹתֵינוּ."

השירה שבסוף סיפור המבול מזכירה לנו שירה אחרת. שירה שנכתבה על ידי חנה סנש כמה אלפי שנה לאחר מכן. "הליכה לקיסריה".

אלי, אלי, שלא יגמר לעולם

החול והים

רשרוש של המים

ברק השמים

תפילת האדם

מה שמדהים בתפילה הזו טמון בעובדה שהיא לא תפילה לעולם חדש.

 זו תפילה לעולם הזה.

שימשיך.

שישרוד.

אנחנו מכירים את עולמה של חנה סנש. זה היה עולם אכזרי - עולם שבו, כמו בדור המבול, "הָאָ֖רֶץ התמלא חָמָֽס".

חנה סנש נולדה בבודפשט ועברה לארץ ישראל לפני הקמת המדינה בשנת 1939. לאחר שהצטרפה לפלמ״ח, היא עברה הכשרה כצנחנית ובמרץ 1944 צנחה ביוגוסלביה כדי לסייע במאבק נגד הנאצים.

לאחר שחצתה את הגבול להונגריה, נתפסה סנש ונכלאה בבודפשט, שם עברה עינויים בידי הנאצים אך סירבה למסור מידע. בסופו של דבר, היא הוצאה להורג.

להיות יהודי זה להתפלל לעולם חדש. לפעמים, זה אומר להילחם עבורו. יותר מדי, זה אומר למות בשבילו.

כעת, האוויר מלא תפילות לעולם חדש. בחזרתם של החטופים, אנחנו רואים פתח. אולי יהיה יותר טוב לנו, ולדורות שיבואו אחרינו.

חנה סנש חיה את כל חייה כתפילה לעולם חדש. אבל כשהיא הלכה לקיסריה ביום ההוא, היא התפללה בעבור העולם הזה, העולם השברירי הזה. עולם לא מושלם אך מלא בזוהר אלוהי ויופי, והיא ביקשה שרק שיינתן לו להמשיך.

שהגלים ימשיכו לעלות לחוף ולחזור לים.

שהשמים ימשיכו להאיר ולהחשיך.

ושהאדם ימשיך להתפלל, לעולם הזה וגם לעולם הבא.